<h1>ראבי"ה סימן תתקכ"ב</h1>
<h2>דף כט:</h2>
נשאלתי דע לך אדוני מורי ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי, כי הגט אשר הובא מקולוניא, גוי הביאו אלי אשר על החתום וכתוב עליו שמינו (אותו) [אותי] שליח למוסרו לה. ובדקתי בהלכות דרב יהודאי וכתוב בהן (גבי ראיותיו גיטין) [גוי דאייתי גיטא] וכריך ויהיב במנא בדיעבד כשר ולכתחילה לא. לכן לא ידענו לעשות. וגם לא נכתב בגט מקום לידתה כי אם (דידה) [דירה]. ועל שני דברים אלו תשיבני דעתך הנקייה ונדעה מה נעשה. ושלום לאוהבי תורתו. ואל ידיחני אדוני על רבותיי אשר אתנו כי תאבתי דעתך לדעת הן או לאו. ושלום ברוך ב"ר שמואל. זאת תשובתי. פלייטון נודף ריח ניחוח, שלח אל החוח, אהבתי לקוח, נידוש בעפר תיחוח, הולך שחוח, איך יקרא פקח קוח, ביד אלופי הגבורה והכח, החרש והמסגר, אונד סוגר עוקר ומתגבר, מה למעיין נובע מקור נשחת. מקור מים חיים מורי הרב ר' ברוך. אמנם כן כתוב בהלכות גדולות, ובפנים אחרות כתוב לי בשאר תשובות בשם רב חנינא גאון. וזהו תורף דבריו, (דהכא) [דרבנן דהשתא] אמרי דגוי דאייתי גיטא וכריך ויהיב במנא בדיעבד כשר כדתניא [גיטין י' ע"ב] ר' שמעון אומר אף אלו כשרין. אבל לא לכתחילה משום דנכרי לאו בן ברית הוא ורב חנינ' אמר אפילו בדיעבד פסול ומפקי מינה אפילו לא ידע גוי בגיטא כגון דרמו במנא ואמטייה לישראל וההוא ישראל יהיב במנא בעידי ישראל ודברי ר' שמעון בחרש שוטה וקטן דאינון בני ברית, אבל גוי פסול (ועתיד) [וצריך] להחזיר את הגט לבעל ויתננו לשליח כשר. זהו יסוד דבריו. ובתשובת רש"י כתוב במעשה באחד שרצה לשלוח גט לאשתו על ידי גוי או לעשותו קבלן, ואומר ר' דלא מהני אלא א"כ אומר לו לישראל לך קבל לי גיטי או לך אמור לפלוני לקבל לי גיטי והוא השיב לה בידי ישראל אני אקבל דלא סמכינן אדייתקי בדאורייתא וגוי פסול לכך כדתנן חוץ מחרש שוטה וקטן ונכרי הלכך אין גיטה גט אלא א"כ אומר לה קבל דסמכי' עלה. וזה (אינו) [איני] יודע אם רש"י רוצה לומר היכא דהוה הגוי ממש שליח ליתן הגט מידו ליד האשה או אפילו להוליכו לישראל שלוח'. לא שאני כדיי לסתור דבריהם ולא לסמוך עלי אכן אשר עם לבבי אכתוב. כי אלו [לא] נתנו טעם לדבריהם הייתי אומר אין משיבין את הארי, (אכך) [אכן] מתוך טעמם היא תשובתם, כי אמר הגאון דדברי ר' שמעון לא קאי אלא אחש"ו, והא ליתה דאחותמיהן גוים קאי בהדי'. ותו דאמרינן לעיל מינה (ט' ב') והא ערכאות של גוים פסולין דאורייתא היא וכו' ועוד מדקתני סיפא ר' שמעון וכו', אלמא דאגוי קאי. והילכתא כר' שמעון וכר' אלעזר, דבשמות מובהקין הוא דפליגי רבנן ור' שמעון דפסלי רבנן לכתחילה משום דחיישי' דלמא סמכינן אחתימה והוה ליה כמזוייף מתוכו. ור' שמעון מכשיר לכתחילה כיון דמובהקין הן. אבל הכא דחתימי ישראל וימסור לה ישראל כשר לכ"ע כיון דגוי אינו שליח למוסרו. ובהלכ' קמייתא דגיטין מוכיח דר' אלעזר מכשיר לכתחילה בעדי מסירה. והאי גוי המוליך לידי ישראל עדיף מחותמייהו גוים אלף ידות לפי ענייותי. והא דתנן (כ"ג א') הכל כשרין להביא וכו' חוץ וכו', פירוש להביא ולמסור קא' כמו כל הבאת גיטין. וכיון דהכי פי' נלמד משם דהבאת גוי לידי ישראל שרי לכתחילה כדאמרינן גבי הכל כשרין (להביא) [לכתוב] את הגט וכו' (כ"ג א') וקתני נכרי פסול וכו' עד והדר אמר רב נחמן לאו מילתא היא דאמרי' דקא פסיל לנכרי לעניין הבאה, מכלל דלעניין כתיבה כשר. אלמא דתנן תנן ודלא תנן כשר. ואין לדחות משום דכתיבה תנן כמו בהבאה ושינה בהבאה מבכתיבה, דאדרבה טפי הוי לן למימר דתניא סיפא לגלויי ארישא. ולא פסלינן כתיבת נכרי אלא לר' אלעזר אבל לר' מאיר כשר, מכתיבת דנכרי לר' מאיר נלמד אהולכה דגוי היכא דלא ידע בטיב הגט כלל לר' אלעזר מכשיר לכתחילה דכי היכי דסמיך ר' מאיר אחתימה אפילו מצא באישפה (שם), (אפ"ה) [הכי] נמי סמיך ר' אלעזר אמסירה וכ"ש היכא דאיכא חתימי נמי. ולא דמי לטלי גיטך מעל גבי קרקע דהתם טעמא אחרינא הוא. ויש (לדחות) [לדמות] זה דההוא דפרק התקבל (ס"ג א') קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה. ופריך והא (אינו) [אין] קטן עושה שליח וכו' עד מימר אמר תתגרש כל היכא דמיגרשה. ואפילו לפום דחייתא דהתם אדם יודע שאין שליחות לקטן וגמר ונתן לשם הולכה דידיה ולא טעי, הכא נמי אדם יודע שאין שליחות לגוי ולא (טעמא) [טעי] וכל שכן הכא שפיר' שמינה לישראל. ותו ראייה אחריתי. דתנן בבכל מערבין (ל"א ב') השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן או מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב. ואם אמר [ל]אחד לקבלו הימנו הרי זה עירוב. רק שיעשה שליחותו כדאוקימ' (שם) בעומד ורואהו. אלמא אע"ג דליתיה בשליחות דעירוב, כשר להגיעו ליד (אחד) [אחר]. ואפילו בעירובי תחומין אוקימנ' לה בגמרא, ותני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה בפ"ק דעירובין בסופו (י"ז ב'). ואע"ג דההיא דר' חייא היא מגומגמ' מכל מקום ראייה היא ונלמד דכשר גבי גט נמי. ואני זנב לאריות ואתם עשו כמו שנראה לכם האמת כי מימיכם אני שותה. כיוצא בדבר ראיתי בכתב אחד, בסקירה אחת, דמצרכינן גט בקידושין פסולין דאורייתא בלא יציאת קול. מי ישמע לזאת. אמנם יכולים להחמיר כפי חפצם הגאונים. ומעשים בכל יום ששולחים קידושין על ידי גוים ליד ישראל. וקידושי' (בגט) [כגט]. וחלילה להוציא לעז על כולם. ועל פי רבותי' ניהגו. כלל הדבר נ"ל כשר לכתחילה. ותו ראייה, דגרסינן בשילהי מסכת מעילה (כ"א א') שילח ביד חש"ו אם עשו שליחותם בעל הבית מעל. ופרכינן והא לאו בני שליחות נינהו וכו'. עד ר' יוחנן אמר כאותה ששנינו נתנו על גבי הקוף והוליכו הרי זה עירוב, פירוש וכגון דאמר לאחד לקבל, כי היכי דלא תקשי ההוא דעירובין, וכגון שעומד ורואהו, וכיון דאתעביד שליחות הוי עירוב, הכי נמי לגבי מעילה כגון ששלח ביד חרש שוטה וקטן ואמר לאחד לקבל מידו, (והילכת') [והילכך] בעל הבית מעל דאורייתא. ולא כמו שפירשו רבותיי דמעילה דרבנן משום קשיא דבריש פרק הנהנה (מעילה י"ח ב') גמרינן חט חט מתרומה גם לשליחות חש"ו שתרמו אין תרומתן תרומה. דשגגה היא, דבתרומה נמי אם שלח חש"ו לאמור לגדול שיתרום הוי תרומה (דאי עבד) [דאתעביד] שליחות. במעילה נשנית הברייתא בקצרה מבערובין. כי ההיא דהניתזין והניצפין אינן בכי יותן בפ"ק דשבת (י"ב א'). וגבי קשרה בדבר המעמידה [שם ק"א ע"ב]. וכן בע"ז (ע' א') דר' אלעזר ספק ביאה טהור. וכן הרבה ברייתות ומשניות קטועות. ובמנחות פרק שתי הלחם (ק' ב') ובסדר יומא פ"ג (כ"ט ב') אמרינן כיון שסדרו [שלא כמצותו נעשה כמי שסדרו] הקוף [ו]לא מיפסיל רק שיחזור הכהן ויסדרנו. מעשה הקוף אינו כלום. הכי נמי כשר רק שיגמור הדבר בגדול. וא"ת היינו משום שמ(ת)פרק וחוזר וסודרו, כדאמ' בפרק בראשונה (יומא כ"ז ב') א"ר יוחנן זר שסידר את המערכה חייב ומסקינן דזר מפרקה וכהן חוזר וסודרה, וכדאמ' נמי בריש גיטין (ה' ב') ויחזור ויתנו לה ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם. ולא דמי דהתם סידור דלא בזמנו לא הוי סידור כלל והילכך צריך לחזור ולסדר ואי איפשר סידור בלא פירוק, וכן בתר נתינת גט לא מהני בפני נכתב, הילכך יש לנו לומר ויחזור ויתנו לה ויאמר, דאי איפשר בלא סידור ואמירה. אבל הכא כי מדלית שליחות דגוי מהכא מתקיים השליחות בישראל הנותן גט לידה ואין צריך להחזירו לבעל. ועוד אומר אני שכל הילוך דגט דמקום שאפשר שילך הבעל אצלה או היא אצלו, אלא לא מתקרי דהילוך לפסול דאי איפשר לסלק דבר זה מליתנו לידה או ליד שלוחה. כדאמרינן בסוף פ"ק דזבחים (ט"ו ב') ר' אליעזר אומר מקום שצריך להלוך מחשבה פוסלת, פירוש דזה נקרא הילוך וכו' עד הא חזר והכניסו (ו)הילוך שצריך להלך, פירוש משום דצריך לאמטויי שאי איפשר להקריב ברחוק מן המזבח וגם המזבח אי איפשר לעקור ממקומו דהכל בכתב ה', ולית ליה רצפה מקודשת. הילכך הוי ליה הילוך לפסול ור' אליעזר ורבנן דמתני' דהתם בחדא שיטת' ופליגי אדר' שמעון דאיהו מיקל ומכשיר בהולכה רבתי. מכל מקום שמעינן מהתם [דאי] לא צריך לאמטויי לכולי עלמא כשר דלא הוי הילוך. וכל מקום שהגט שם יכולין לילך שם הבעל והאשה. אפילו אם החזיק השליח בדרך היו הולכין בכל מקום שהוא, [מה שאין] כן במזבח הילכך לא הוי הילוך וכשר. אבל כשהגוי נותן לאשה דמי להולכה זוטרתי כולי עלמא לא פליגי דלא פסל היינו משום דאין נקרא הולכה כלל אבל גט וכתב ונתן והכתיבה הוא העיקר. ובפרק אין בין המודר (ל"ה ב') לא איפשיטא אי כהנים שלוחי דידן נינהו אי שלוחי דרחמנא. ובעי למיפשט (שם ל"ו א') מפיגול, ודחינן אפילו אי שלוחי דידן נינהו שאני התם דכתיב לא יחשב מכל מקום. ורואה אני שהדברים קל וחומר, (אי במקום שסח מיד) [מה במקום שהחמיר] דכתיב לא יחשב מכל מקום, דבר שליחות הוא, לא הוי הילוך הדר הילוך אלא בהילוך שצריך להלך, אע"פ שהילוך מד' עבודות הוא [ו]לא מיפסל, קל וחומר בגוי דדמי לקוף דלא הוי הילוך ליפסול כיון דאינו צריך. והא דאמרינן (זבחים ט"ו א') הוליכו זר והחזירו [כהן] וכו', דהיינו בהילוך שצריך להלך. תדע דגרע גבי זר, דפליגי אי איפשר לתקוני או
לאו, וגבי כמי שסדרו הקוף (מנחות ק' ב' יומא כ"ט ב')
כולי עלמא מודו דאיפשר לתקוניה דמתני' דסדר הלחם במנחות משנינן לה. ור' יוחנן דאמר (יומא כ"ז ב') זר שסידר המערכה פורקה וחוזר וסודרה סבירא ליה כמאן דאמר איפשר לתקונ'. ואי קשיא הא סבירא ליה לר' יוחנן גופיה בפ"ק דזבחים (שם) אי איפשר לתקוני, יש לומר דהדר ביה משום דהא איתותב (שם). ומיהו גבי מנחה שנקמצה בלילה במנחות (ק' א') ובסדר יומא (כ"ט א') דאמ' תצא לבית השריפה, אי איפשר לתקוניה כדמפרשי' התם דכלי שרת מקדשין שלא בזמנו. אבל בזה (ש)אני מסופק. גט כעובדא דידכו, הלא אתה אפילו קן קולמוסא (גיטין ו' א') לא שמעת ואיך תאמר בפני נכתב ובפני נחתם. וגרע מההוא בעלייה וכו' (שם) וגם שליח ב"ד אני (שם כ"ט ב') אינך יכול לומר. ולא דמי לדתנן (שם ט' א') המביא גט ואינו יכול לומר וכו' אם יש וכו'. ופשיטא. ומטעם זה לא דיברו ההלכות גדולות. ולכתחילה איך נסמוך אקיום עדים בלא נכתב בפני ונחתם. ושמא יש לומר כיון דהילכתא כרבא כדפסק רבינו האלפסי, סמכינן אקיום חותמות נמי לכתחילה היכא דאינו יכול. ושלום אבי העזרי.
